חבר בתוכנית הדוקטורט של קרן אייסף , בימים אלה נמצא איציק דסה בשלב האמצעי של הדוקטורט בפקולטה למשפטים  באוניברסיטת בר אילן – 'דוקטורט מונוגרף' שהוא למעשה חיבור מחקרי ממוקד, מקיף וממצה של המאמרים בנושא אותו הוא חוקר. הצעת למחקר כבר הוגשה הוא נמצא בעיצומה של הכתיבה.

על דרכו בעולם האקדמיה מספר דסה:

"את התואר הראשון במשפטים, למדתי באוניברסיטת חיפה ואילו את ללימודי תואר שני בנושא 'זכות האדם – זכות האזרח' למדתי בשנת 2007 בוושינגטון בארה"ב. את הלימודים האלה סיימתי בלי תזה אך כתבתי אותה באוניברסיטה העברית בירושלים בהנחייתו של פרופ' ברק מדינה – מומחה בתחום החוקתי. לאחר מכן עברתי לאוניברסיטת בר אילן והתחלתי לעבוד עם דיקאן בית הספר ללימודים מתקדמים פרופ' אריאל בן דור (בנה של השופטת דליה דורנר) בקליניקה המשפטית".

כיצד נוצר החיבור שלך לאייסף?

"כשהתחלתי את לימודי הדוקטורט המליצו לי על הקרן והתברר שאני מתאים גם מבחינת המצוינות האקדמית וכן כמנהיגות ומעורבות חברתית. עכשיו כשהקשר איתם התהדק והפך לחלק ממני אני יכול לומר בכנות כי אני מאוהב בהם!"
"הגעתי לארץ מאתיופיה בגיל 13 דרך סודאן. עליתי לבד ומשפחתי עלתה מאוחר יותר. למדתי בבית הספר ימין אורד ולאחר מכן התגייסתי לצה"ל בו שירתי כחובש קרבי. בשנת 1993 בתחילת לימודי הייתי הסטודנט הראשון בן העדה האתיופית הלומד משפטים ועם סיום התואר ב-1998 הייתי עו"ד ראשון בן העדה.
"בהיותי עורך דין היה לי חשוב לסייע לבני העדה להכיר את זכויותיהם ולכן הקמתי עם שותפים את ארגון 'טבקה' שתרגומו באמהרית הוא 'עושה צדק'. הקמת 'טבקה' מבחינתי היא אמירה: התפקיד שלי כעורך דין הוא לא לרדוף אחרי עשיית כסף, אלא לעשות צדק ולהעניק עזרה לאלה שזקוקים לכך. לחבר הנאמנים שלנו הצטרפו מספר אישים בולטים בנוף הישראלי כמו השר לשעבר עו"ד דן מרידור, השר וח"כ לשעבר יאיר צבן, פרופ' אסא כשר ומאוחר וגם ראש המוסד לשעבר שבתי שביט –הפרסומאי רמי שלמור וע"ד אייל רוזובסקי. לכולנו היה חשוב לתמוך בזכויות הקהילה האתיופית ולהגביר את המודעות להן בקרב בני הקהילה על מנת שיוכלו להשתלב בחברה הישראלית".

למעשה פעילות הקליניקה בבר אילן דומה לפעילותך ב'טבקה'

"אפשר לקבוע כי הקליניקה באה כתוצאה מ'טבקה'. חיפשתי להרחיב את הפעילות – עשיית צדק בקרב האוכלוסיות המוחלשות. באתי למנחה שלי ואמרתי לו שאינני יכול להסתפק בלהיות מלגאי ולשבת בלי לפעול למען הקהילה. רציתי לעסוק בשמהו יותר משמעותי מאשר להשתתף בחוג חדש או להרצות  ולמזלי המנחה התלהב.
"פעילות הקליניקה נעשית בשני כיוונים: ראשית - מעקב אחר פעילות הממשלה, ההחלטות, הפסיקות והחקיקה הנוגעת לקידום אוכלוסיות המוחלשות. אנו בודקים באם ההחלטות מיושמות ופותחים במאבקים משפטיים במידה והן לא נשאו פרי. התחום השני לפעילותנו הוא טיפול בסוגיות האפליה על רקע אתני, מוצא וצבע עור, אם מדובר במזרחי, אתיופי, ערבי, דרוזי – כל אלה הסובלים על רקע מוצאם. אנחנו פעילים בנושאים שאינם מטופלים. הפעילות הספציפית שלי בקליניקה (יחד עם עו"ד נוסף) הנחייה אקדמית, הרצאות, בניית מדיניות. כל אלה מיועדים לסטודנטים שנה ג' בבר אילן החייבים להשתתף בשיעור פעם בשבוע.
"הסטודנטים מחויבים בעשייה פרקטית לצד למידה אקדמית. בצד העיוני אני עובד לצידו פרופ' בן דור ואילו בצד המעשי פועלים מספר עורכי דין בתוך הקליניקה בפרויקטים ספציפיים יחד עם הסטודנטים. כך קיים שילוב בין הקליניקה כפרויקט מעשי לבין הסטודנטים הלומדים בה" מסכם עו"ד דסה.

מדי שנה נאספים על ידי אייסף למעלה מ- 10 מיליון שקלים לטובת הפעילות בישראל, סכום המסייע ליישום מטרות הקרן - פיתוח מצוינות אקדמית וצמצום פערים באמצעות השכלה גבוהה, חלקו נאסף באירוע ההתרמה השנתי.

הפעם התקיים הערב החגיגי במוזיאון תל אביב לאמנות אליו הגיעו, בין היתר, גב' נינה ווינר - יו"ר של כבוד אשר ביחד עם אדמונד ספרא ז"ל ולילי ספרא הקימה את קרן אייסף, מר קרלוס בנעים - נשיא הקרן ורעייתו - ד"ר דארל בנעים, יו"ר הוועד המנהל - ד"ר ורד פדלר קרוואני, מנכ"ל הקרן – מר תומר סמרקנדי , יאיר טורנהיים מנכ"ל קרן ספרא בישראל ובוגרים רבים בינהם  גם מר דניאל בן סימון, שקיבל השנה את אות אייסף לתרומה לחברה.

דניאל בן סימון, דמות מוכרת בנוף הישראלי - סופר, עיתונאי וח"כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה נולד בעיר מקנס שבמרוקו ובקיץ 1969 עלה לבדו לישראל.

בשיחה אתו, מספר בן סימון בדרכו החביבה והמלאה הומור: "סיימתי את התואר הראשון במדעי המדינה וסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה שם שימשתי גם כיו"ר אגודת הסטודנטים. בסוף התואר החלטתי לממש חלום ישן שליווה אותי כל חיי וללמוד עיתונות לתואר השני. שמחתי הייתה גדולה כשהתקבלתי ללימודי תואר באוניברסיטת בוסטון אך היא פחתה מיד כשהבנתי שעלות הלימודים השנתית נעה בין 18,000 – 20,000$ סכום שמבחינתי היה דמיוני".

ואיך הצלחת להשיג את הסכום הנדרש?

"במסגרת תפקידי כיו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה (מלבד יו"ר אגודת הסטודנטים היה גם פעיל באותן שנים בתנועת 'ציונות למען שוויון' וכיהן כחבר הנהלת ארגון 'אג'נדה'), התיידדתי עם נשיא האוניברסיטה דאז – מר גרשון אבנר – איש מפא"י ולשעבר מזכירה של גולדה מאיר. סיפרתי לו על הבעיה הכספית שעמדה בפניי ואז הוא הסכים להפגיש אותי לשנייה (ממש 'אמבוש') עם הגב' נינה ויינר, מייסדת קרן אייסף שאמורה הייתה להגיע לביקור באוניברסיטה. עמדתי ליד דלתו של הנשיא וכשיצאה נינה ויינר, אישה אצילית, אלגנטית  ומרשימה היא אמרה לי: 'אני מצטערת, אני בדרכי לשדה התעופה, לא אוכל לשוחח אתך, המונית מחכה לי למטה'. המשכתי ללכת אחריה – צריך להודות שבזכות היותי יו"ר אגודת הסטודנטים נשארו לי 'סימנים של מרפקים', ועליתי אחריה למעלית. משרדי הנהלת האוניברסיטה אמנם היו בקומה גבוהה מאוד אך מעולם הירידה במעלית לא נראתה לי מהירה כל כך. סיפרתי לה שהתקבלתי ללימודים בבוסטון ובינתיים עיניי חיפשו בבהלה אחרי כפתור העצירה, להמציא תקלה פתאומית. לא מצאתי! המשכתי ללכת אחריה כשאני מנסה להסביר לה את הבעיה הכספית שעמדה בפניי ולבסוף כשעמדנו ליד דלת המונית הפתוחה היא אמרה לי 'תן לי סיבה אחת שתשכנע אותי להעניק לך מלגה."

מה אמרת?

"האמת היא שאינני זוכר במדויק אבל התחלתי את נאום השכנוע בכך שאני רוצה להיות עיתונאי. ככל הנראה הייתי מספיק משכנע, מה עוד שהבטחתי לה – הבטחה בה אני עומד עד היום – שאקדיש את זמני ומרצי לחברה בישראל. בסופו של דבר היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה בניו יורק וכך התקבלתי לאייסף, קבלתי מלגה כעמית קרן אייסף ומאז נשארתי נאמן לקרן ולנינה ויינר.", הוא אומר.

"את המעורבות החברתית התחלתי עוד בארה"ב בשבתות לסטודנטים, בכתיבת טקסטים וניוזלטר, בהרצאות ועוד. כשנינה קוראת לי לדגל – אני מתייצב מיד. ומקווה שאני לא מאכזב אותה".

עם סיום לימודיו החל בן סימון את דרכו כעיתונאי בעיתון 'דבר', 'הארץ' ברדיו ובטלוויזיה, לאורך כל עשייתו הציבורית עסק בקידום נושאים חברתיים וייצוג מיעוטים בתקשורת. בן סימון כיהן כחבר בכנסת ה- 18 וכיושב ראש סיעת העבודה.

"כאיש ציבור הייתי ואני עדיין פעיל חברתי. כחבר כנסת ארגנתי אירוע במשכן לכבוד אייסף ובכלל – אני עדיין מרגיש 'חייל' של הקרן, תמיד מוכן לכתוב מאמר, להרצות, להופיע ולספר על פעילות חברתית".

עד היום יצאו לאור חמישה ספרים פרי עטו ושני ספרים בעריכתו. ספריו זכו לתהודה ציבורית רבה והשפיעו על השיח בחברה הישראלית סביב אתגריה הפוליטיים והחברתיים. ספרו האחרון, "המרוקאים", מציג באמצעות עדות אישית ומרתקת את סיפור הגירתה של קהילה שלמה לישראל.

בן סימון הוא חתן הפרס ע"ש בוריס סמולר של ארגון "הג'וינט", חתן "פרס סוקולוב" לתקשורת וחתן "הפרס לעיתונות" של ארגון "בני ברית".

"אני שייך לקבוצה מיוחדת, 'קבוצת האחים הבוגרים' – הראשונים במשפחותיהם שזכו ללמוד באקדמיה" מספר משה שריקי – בן 45 אב לשלושה ילדים. "נולדתי בשכונת קטמונים בירושלים, למשפחה מסורתית, אח בכור מתוך שלושה אחים. למדתי בשכונה אבל לא סיימתי את לימודי הבגרות והתגייסתי לצה"ל, צעד שלמעשה פתח בפני דרך חדשה: הייתי חייל מצטיין ובזכות זאת קבלתי מלגת לימודים  לאוניברסיטה  העברית ל"מכינה למעורבות חברתית". אני, נער מהקטמונים שלא סיים את לימודי הבגרות מצאתי את עצמי לפתע בקמפוס של האוניברסיטה המרשימה הזאת...זאת הייתה ההזדמנות שלי להשלים במשך שנתיים את לימודי הבגרות. במהלך השנתיים האלה נחשפתי גם לשלוחה הירושלמית של קרן אייסף במעורבות חברתית. בסיום המכינה ועם תעודת בגרות בכיס - נרשמתי ללימודי המזרח התיכון ובכך הייתי הראשון במשפחתי שהתקבל ללימודים אקדמיים. הייתי גאה מאוד וכמובן שהצטרפתי כסטודנט לפעילות חברתית באייסף.

מה הייתה פעילותך החברתית?

"היה לי ברור שאני רוצה לעסוק בחינוך ולמזלי פגשתי עוד כמה חברים, שותפים לדרך שהתברר כי גם הם הראשונים במשפחותיהם שלומדים באקדמיה. יחד החלטנו להקים תכנית חינוכית 'גשר לאוניברסיטה' המיועדת לנערים ונערות מהפריפריה החברתית של ירושלים. זאת התכנית המקורית שנוסדה ב-1996 והפכה עם השנים לתכנית 'גשר לאקדמיה' הפועלת עד היום במסגרת אייסף.

"הפעילות שלנו התמקדה בבתי הספר מן הפריפריה הירושלמית שם נפגשנו עם המנהלים וחתמנו יחד על הסכם משותף: אנחנו לקחנו על עצמנו להכין תלמידים מכיתות מב"ר לבגרות מלאה ולהביא אותם לתנאי הסף של האוניברסיטה. בתמורה – המנהלים התחייבות להביא תלמידים אלה לבחינות הבגרות. בנוסף לכך התלמידים היו מגיעים שלוש פעמים בשבוע לאוניברסיטה העברית בהר הצופים למפגשים חברתיים ולתכניות מנהיגות. מבחינתם זאת הייתה הזדמנות פז להיחשף לאווירת האקדמיה, להכיר את הקמפוס ולהרגיש חלק ממנו.

"התכנית הצליחה מעבר למצופה ורבים מבוגריה, היום בני 30 פלוס למדו לימודים אקדמיים.

ואנחנו, מקימיה התחלנו לעסוק בחינוך".

ספר על דרכך בחינוך במקצוע

"עוד בזמן לימודי התואר הראשון התחלתי ללמד היסטוריה בבית הספר 'קדמה' בשכונת הקטמונים, בית ספר אותו גם ניהלתי בין השנים 2004 – 2007. את התואר השני עשיתי בלימודי דמוקרטיה וחינוך באוניברסיטה הפתוחה בתקופה בה שהיתי בחו"ל עם משפחתי. עם שובי לארץ ב-2012 פגשתי את חברי אלי ברקת – אותו הכרתי עוד מלימודי התואר הראשון ומהתכנית 'גשר לאוניברסיטה'. היום אלי משמש כמשנה למנכ"ל כי"ח – כל ישראל חברים. ביחד הקמנו את תכנית "ממזרח שמש – כל ישראל חברים– בית מדרש למנהיגות יהודית חברתית. " זוהי תכנית חינוך ומנהיגות ששמה במרכזה את הערכים היהודיים החברתיים והמסורתיים ושואפת לבנות מנהיגות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ירושלים".