להשיג ראיון עם ד"ר קארין כרמית יפת לא היה דבר פשוט. כרמית אמנם שונאת את אור הזרקורים ("שמבליט את הקמטים") אבל הסכימה להתראיין משתי סיבות: האחת - מכיוון שהיא רוצה לקיים הבטחה לבורא עולם ולומר בקול גדול כי רק בזכותו קרו לה כל כך הרבה דברים טובים. הסיבה השנייה בגינה נאותה לדבר על עצמה היא מתוך הכרת תודה לאייסף, שתמך בה נפשית וכספית לאורך השנים, התארים והעשייה הרבה.

"נולדתי בבית שאן, היא מספרת, ולקראת חטיבת הביניים עברתי להתגורר עם משפחתי בעפולה. שנות ילדותי עברו עלי בסביבה שבה מודלים לחיקוי לא היו חזון נפרץ, והשכלה גבוהה או מצוינות אקדמית לא נתפסו חלק מהאופק הפוטנציאלי של בני ובנות הקהילה. אבל החלטתי לעשות קשיים לקשיים, היא אומרת, והם רק חיזקו אותי בשאיפה שלי לשמש מודל מעודד  לאחרים, ושהיה כל כך חסר לי. דוקטורט – אם בכלל, ועוד דוקטורט בחו"ל - נראה בעיניי משהו שנשים כמוני חולמות עליו ואנשים אחרים מגשימים אותו".

מאז ימי בית שאן היא עשתה דרך ארוכה וכיום היא מרצה בכירה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה. לצוות האקדמי היא הצטרפה רק אחרי שהשלימה את לימודי התואר השני והדוקטורט באוניברסיטה היוקרתית Yale , המדורגת ראשונה בעולם בתחום המשפטים, כעמיתתFulbright , ואת לימודי התואר הראשון והשני במשפטים בתכנית למצטיינים של אוניברסיטת בר אילן, אותם סיימה בהצטיינות יתרה וראשונה בכיתתה.

ספרי על תחילת דרכך כמשפטנית בארץ. היכן התמחית?

"הייתה לי הזכות להתמחות בבית המשפט העליון אצל כב' השופט יעקב טירקל, שופט שממזג לב ונשמה אל תוך המשפט. לאחר מכן כיהנתי כיועצת לוועדה הציבורית לבדיקת האירוע הימי בעניין עמידתה של ישראל בכללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי ולאחרונה אף זכיתי לסייע למשרד המשפטים ולמשרד החוץ בסוגיות של דיני משפחות וזכויות נשים, בין היתר בגיבוש הדו"ח המדינתי המוגש במסגרת ה- Universal Periodic Review למועצת זכויות האדם של האו"ם," היא אומרת.

במה עוסק המחקר שלך?

"אני חוקרת את דיני המשפחה, וסוגיות של מגדר ומשפט, ומזרחיות ומשפט. המחקרים האקדמיים שלי עוסקים בניתוח ביקורתי של הממשק שבין דת, מגדר ומשפט מפריזמה פמיניסטית, חוקתית והשוואתית. כפמיניסטית משפטית וגם מזרחית ודתייה, אני כותבת לא רק על זכויות נשים באופן כללי, אלא בייחוד על נשים מוחלשות שהאינטרסים ונקודת המבט שלהן נדחקים במידה רבה לקרן זווית בכתיבה הפמיניסטית המשפטית, כגון נשים פלסטיניות-ערביות ונשים מזרחיות (או, אם תרצי, נשים יהודיות-ערביות). אני מתעניינת במיוחד בשאלה כיצד הפמיניזם המזרחי יכול לשמש לעיון ביקורתי במשפט ולחשיפת הדיכוי לו כפופות נשים מזרחיות. לדוגמה – במחקר שלי שמתמקד ברגולציה של הרבייה הנשית, אני מראה שהרחם האשכנזי עוצב כרחם פריווילגי והרחם המזרחי עוצב כרחם פתולוגי, באופן כזה שהאישה האשכנזייה נתפסת כ'אם ראויה' בעוד המזרחית כ'אם חשודה'.

יש לך גם מסר כאישה מזרחית, דתית?

"אכן כן. בגלל שהאקדמיה המשפטית, כמו האקדמיה בכלל, סובלת מתת ייצוג בולט של מזרחים, ובוודאי של נשים מזרחיות – דומני שאנו מהוות כ-1.7 אחוז מכלל חברי הסגל האוניברסיטאי – אזי גם אין פלא שהקול הנשי המזרחי כמעט ולא נשמע במחקר. בגלל המודעות שלנו לבעיות אלו, הקמנו פורום מיוחד– הפורום המזרחי לקידום גיוון באקדמיה המשפטית בישראל, ובימים אלה אני עובדת במסגרת הפורום יחד עם חברתי, פרופ' יפעת ביטון, שגם היא בוגרת אייסף, על עריכת כרך נושאי מיוחד שיעסוק בהיבטים שונים של מזרחיות במשפט".

המחקרים האקדמיים בהם את מתעמקת זכו לפרסום בינלאומי ולפרסים רבים, בין היתר פרס הרקטור של אוניברסיטת בר-אילן, פרס צגלה של אוניברסיטת תל-אביב, פרס חשין של האוניברסיטה העברית, פרס מילר של אוניברסיטת חיפה, וכו' וכו'. לאחרונה אף נבחרת לאקדמיה הצעירה הגלובלית שכוללת את 200 המדענים הצעירים המובילים בעולם, והמחויבים לרתום את המדע לטובת החברה. כיצד את מספיקה את כל זה?

"זה גורם לי סיפוק רב שיש עדנה למחקרים שעוסקים בפמיניזם ובזכויות נשים ושהם זוכים להכרה, מה שמעיד על כך שהחברה מתחילה לשנות את פניה ולהעלות על נס את החשיבות של שוויון מגדרי. אבל חוץ מזה, לא יהיה הוגן לציין את ההישגים שלי מבלי להודות באמת. למי שחושבות בטעות שהפרסים הם בזכות הכישורים – אני מודה שהכל (כמעט) זה בזכות הקשרים. הקשרים שלי עם ריבונו של עולם, שיודע שאני מאמינה באמונה שלמה שהכל זה בזכותו, אז משתלם לו לעזור לי..." 

יש לך משהו אישי לומר לסטודנטים ולבוגרים שלנו לסיום?

"שחשוב לחיות את החיים באופן שמשלב בין חירות לאחריות: חירות לבחור את הבחירות שלנו אבל באופן שמגלם אחריות חברתית ומחויבות לכלל. לעשות דברים שאנחנו חשים תשוקה לגביהם. על עצמי אני יכולה להעיד שבעוד שאת המחקר שלי אני עושה למען הרוח, את הפרויקטים החברתיים שאני נוטלת בהם חלק אני עושה למען הנפש, אם זה במסגרת גופים שמסייעים לנשים או שמבקשים להנגיש את הידע לאוכלוסיות מוחלשות. אבל למה להכביר מילים, כשוינסטון צ'רציל כבר ניסח  את "האני מאמינה" שלי באופן כל כך קולע: "אנחנו מנהלים את חיינו על פי מה שאנחנו מקבלים, אך יוצקים לתוכם משמעות על פי מה שאנחנו נותנים."