fbpx

סלעית לזר (לבית חורב) היא אגרונומית בעלת תואר ראשון ושני מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, דוקטורט מאוניברסיטת בן גוריון, פוסט ראשון משולב בין בן גוריון ומכון מקס פלאנק, גרמניה ופוסט שני במכון וולקני. היא זכתה במענקי מחקר לדוקטורט של מארי קירי, מרכז מולכו, משרד המדע והמדען הראשי. הציגה את מחקריה בכנסים בינלאומיים רבים ופרסמה עד כה ששה מאמרים. בט"ו בשבט האחרון הוציאה לאור ספר שירה בשם "רקמת הניתוק" (על פרוש המושג יורחב בהמשך).

כמו ספרה, גם את השיחה עם סלעית ניתן לחלק למספר שערים:

נתחיל בהיסטוריה המשפחתית

"שני הורי עלו בילדותם מהאי ג'רבא והתישבו במושב שרשרת ליד נתיבות. כיום אני גרה לא רחוק - בקיבוץ סעד הנמצא בעוטף עזה. האיש שלי – אליאב- הוא בן הקיבוץ וארבעת ילדינו – הבכור כבר בצבא – נולדו לתוך המציאות של העוטף. הם דור רביעי בקיבוץ, מרגישים בטוחים ושלווים בבית למרות המתיחות הבטחונית. למדנו להפוך את המצב לחוויה משפחתית - במידה מסוימת אפילו שמחה. אנחנו מתכנסים בממ"ד, שבו יש מיטת "ארבעתיים" שמספיקה לכל הילדים; קוראים, מפטפטים ומשחקים. בכוננות ספיגה אנחנו חייבים להישאר בתוך הממ"ד או ממש בסמיכות, כיוון שיש רק שבע שניות בין האזעקה לנפילה, ולעיתים האזעקה מופעלת רק אחרי הבום... כמובן שאם נמצאים בחוץ בזמן 'צבע אדום' זה מלחיץ, ולא פעם כשחוזרים בערב שבת מבית הכנסת העיניים דומעות והגרון צורב מהגז המדמיע המלווה את הפגנות יום השישי בגדר, אבל זאת המציאות שלנו ולא עולה בדעתנו להעתיק את מקומנו- הרי לכל מקום בארץ יש את הקשיים שלו. מערב הנגב הוא אחד האיזורים המרהיבים בישראל עם חקלאות מפותחת ובקיבוץ קיימת קהילה נפלאה. פיתחנו חוסן ולמדנו להתמודד עם האתגרים."

ציינת את החקלאות במערב הנגב. תחום המחקר שלך מעורר קינאה הרי הוא קשור לפרחים...

"למדתי תואר ראשון במדעי הצמח בפקולטה לחקלאות ברחובות השייכת לאוניברסיטה העברית. אלו היו שלוש שנים דחוסות ומאתגרות, במהלכן נולדו שני ילדיי הגדולים. בשנה האחרונה ללימודים התחלתי לעבוד במשתלה לייצור ויצוא גיאופיטים – צמחים בעלי בצל או פקעת. תוך כדי עבודה כאגרונומית הראשית של משתלה מיוחדת זאת עשיתי גם את התואר השני בפקולטה לחקלאות, ובמסגרת זו חקרתי התפתחות של נרקיסים ויקינתונים. במהלך התואר השני נולדו שני ילדי הצעירים.

למרות האהבה לעבודה במשתלה בחרתי לחזור למחקר ולהתקדם מבחינה מקצועית. את הדוקטורט עשיתי במחלקה למדעי החיים באוניברסיטת בן גוריון. במהלכו חקרתי את המריסטמות של השושן (רקמה הבוראת תאים חדשים) וזכיתי לתגליות מרתקות, כמו מסלול פריחה לא מוכר בצמח זה ומסלולים מטבוליים מורכבים. לאחר התלבטויות רבות החלטתי להמשיך לפוסט דוקטורט. כיום אני חוקרת בתחנת 'גילת' של מכון וולקני, המתמקדת בחקלאות על סף המדבר. המטרה היא מחקר יישומי עם הרבה שיתופי פעולה עם חקלאים באזור. אני עובדת על פיזיולוגיה של עצי פרי- אבוקדו, רימון ועוד. בעתיד אני מקווה לפתח נישת מחקר שאינה קיימת כרגע בישראל ומתמקדת בגינון אורבני והתמודדות של צמחי נוי עם עקות הנובעות מזיהומים מודרניים. מבחינתי מדובר בשליחות, כיוון שללא צמחים בסביבה – גם הנפש נפגעת."

מתי השתלבת בקרן אייסף?

"את אייסף פגשתי מאוחר יחסית, במהלך השנה השנייה לדוקטורט, אבל היות וסיימתי את התואר מוקדם המשכתי עם הקרן גם בשלב הראשון של הפוסט. תכנית הדוקטורנטים המדהימה מאפשרת תנאים מיטביים למי שהאקדמיה אינה "בית הגידול הטבעי" שלהם- ממש כמו חממה לצמחים. קבלנו שם כלי עבודה אקדמיים, תמיכה רגשית ורשת חברתית משמעותית. פעילות ההתנדבות שלי באייסף הייתה במסגרת שיתוף הפעולה של הקרן עם חברת "אדמה", כחלק מפרויקט הדגל של החברה. פעלתי בחווה החקלאית בבאר שבע אותה מאמצת החברה, עם תלמידי כיתות ה' מבאר שבע וסביבתה. הדרכתי אותם במחקרים המבוססים על ממצאים מהתואר השני שלי, והגענו לתוצאות יפות ובעיקר חוויה משמעותית של מחקר ברמה גבוהה".

מה פרושו של שם ספרך- "רקמת הניתוק"?

"רקמת הניתוק היא מקבץ תאים המאפשרים לצמח לשלוט בניתוק של איברים מסוימים בו, כדוגמת עלי שלכת או פרי בשל. לצמח יש מערכת מטבולית ופיזיולוגית חכמה המאפשרת לו להיפרד מאיבר ברגע הנכון לשני הצדדים. זוהי אלגוריה שלעיתים מתאימה למערכות יחסים- היכולת להיפרד או לרופף את הקשר בזמן המתאים, דבר שיאפשר לכל צד להמשיך בדרכו".

עוקץ (מתוך הספר 'רקמת הניתוק', הוצאת פרדס 2019)

בְּמַעֲרָכוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת הַהֶקְשֵׁר שַׁבְרִירִי

אַךְ בְּעוֹלַם הַצְּמָחִים יָדוּעַ וּבָדוּק:

מְהוֹרְמוֹנֵי הַהַבְשָׁלָה שֶׁל הַפְּרִי

מִתְפַּתַּחַת רִקְמַת הַנִּתּוּק

Back to top